ידרמן ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א

החלטה

בפניי בקשת חייבת למתן הפטר.

החייבת בת 48 ומצוייה בהליכי פש"ר מאז שנת 2008. אושרו בענינה תביעות חוב בסכום כולל של 1,890,000 ₪ לטובת שני נושים. עד כה חולק לנושים דיבידנד בסכום כולל של כ- 300,000 ₪ ובקופת הפש"ר מצוי סכום נוסף של כ- 137,000 ₪ שטרם חולק. החייבת משלמת לקופת הפש"ר תשלום חודשי של 400 ₪.

הנאמן תומך במתן הפטר לחייבת בכפוף לכך שהחייבת תוסיף לקופת הפש"ר סכום של 30,000 ₪. הנאמן מציין בתסקיר שהגיש כי החייבת שיתפה עימו פעולה, שילמה את התשלומים החודשיים כסדרם והגישה דו"חות תקופתיים במועדם. בנוסף, היא מסרה את כל המידע שהתבקשה למסור והתייצבה לחקירה כל אימת שנדרשה לכך. בנוסף, הסתבכותה הכלכלית היתה בתום לב ונובעת ברובה מהסתבכותו הכלכלית של בעלה לשעבר.

שני נושיה של החייבת מתנגדים לבקשה. הנושה האחד טוען כי לא מתקבל על הדעת שהחייבת התקיימה מהכנסה חודשית של 4,500 ₪ בלבד, אם דמי השכירות ששילמה היו כ- 4,000 ₪ לחודש. מכאן נובעת לדידו המסקנה שהחייבת הסתירה מקור הכנסה כלשהו.

הנושה השני טוען כי החייבת ביצעה כלפיו בשנת 2000 תרגיל עוקץ יחד עם בעלה לשעבר, במסגרתו נטלו ממנו השניים הלוואה בסך 700,000 ₪ תוך הבטחה לשעבוד דירה, שלימים התברר כי היא שייכת להוריו של הבעל.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בפסק הדין שניתן לטובת הנושה השני, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן לחייבת הפטר מותנה, כפוף להוספת תשלום מסויים לקופת הפש"ר.

לא מצאתי ממש בטענת הנושה הראשון כאילו החייבת מסתירה מקור הכנסה כלשהו. החייבת דיווחה במסגרת הדו"חות שהגישה כי היא נעזרת בתמיכות כאלה ואחרות, בנוסף לשכרה החודשי. אין בכך כל פסול ואין להסיק מכך כי החייבת הסתירה מקור הכנסה כלשהו. מדובר איפוא בהשערה בעלמא שאינה מצדיקה את דחיית הבקשה למתן הפטר.

באשר לנושה השני, עיינתי בפסק הדין שניתן לזכותו נגד החייבת. אין למצוא בפסק הדין כל התייחסות לשאלה האם החייבת ביצעה תרגיל עוקץ כלפי הנושה אם לאו. כל שעמד לדיון באותו ענין היתה השאלה האם החייבת חתמה כערבה לשטר חוב שעשה בעלה לשעבר לטובת הנושה. החייבת טענה כי חתימתה זוייפה, והמומחה מטעם בית המשפט אף סבר כי אכן החייבת לא חתמה על שטר החוב, אלא שבית המשפט העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם הנושה ודחה את טענת הזיוף של החייבת. מעבר לטענות כלליות של הנושה שהועלו בפניי, לא הובאה כל ראיה לביסוס טענת העוקץ.

יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בחייבת לא צעירה, ולכך שסכומי כסף נכבדים חולקו ועוד יחולקו בסופו של דבר לשני הנושים. בנוסף, גם מצבה הבריאותי של החייבת איננו בכי טוב, כמפורט בס' 10 לבקשת ההפטר.

בנוסף, יש ליתן משקל לזמן הרב שחלף מאז נקלעה החייבת לחובות. גם חלוף הזמן כשלעצמו יש בו כדי ליטול מעוקצו של חוסר תום לב (אם אכן היה כזה).

כפי שנפסק בע"א 3224/07 אברהם בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי , בעמ' 5 - פורסם באתר משפטי:

"נקודה בעלת חשיבות בהקשר זה מתייחסת לאלמנט הזמן. גם כאשר מתגלה חוסר תום לב מסויים ביצירתו של חוב, יתכן שחלוף הזמן ישמש כמשקל נגד או שיהיה בו כדי לרפא את הפגם. אין להתייחס באותה אמת מידה לחייב שיצר חובות לפני שנים רבות ונוהלו נגדו הליכי הוצאה לפועל במשך שנים, תוך מימוש נכסיו, ואל חייב שיצר חובות רבים תוך תקופה קצרה ויוזם הליכי פשיטת רגל זמן קצר לאחר יצירת החובות ובלא שהתנהלו נגדו כלל הליכי הוצאה לפועל. אפילו אדם שהורשע בפלילים זכאי לכך שהרשעתו תימחק לאחר חלוף תקופה מסוימת (ראו חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981). האם חייב שהסתבך בחובות אינו זכאי אף הוא למידת התחשבות בשל חלוף הזמן, גם אם פעולותיו נגועות במידה מסוימת של חוסר תום לב?! אין ללמוד מדברי כי חלוף השנים ירפא כל סוג של חוסר תום לב. די בכך שנאמר, כי גם הנתון בדבר חלוף הזמן ראוי שיקבל משקל לזכותו של החייב."

כידוע:

" ... מטרה לגיטימית ויסודית בהליכי פשיטת הרגל היא שמיטת חובותיו של חייב שנקלע לקשיים כספיים מתמשכים, ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש בחייו. החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב." (ע"א 4892/91 שבתאי אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי (1993) - פורסם באתר משפטי)

וכן:

"מקובל לקבוע כי הליכי פשיטת הרגל מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה היעילה והשווה ביותר ... אולם, לצד תכלית זו קיימת התכלית השניה, שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות. ... אכן, חייב עלול להיות נרדף על ידי נושיו במסגרת ההוצאה לפועל וכן "עשוי להיקלע לפעמים שלא בטובתו למצבים המקשים עליו לתפקד וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו בנסיבות מתאימות לחזור לפעילות כלכלית נורמלית תוך שמיטת חובותיו" (ראו לוין וגרוניס הנ"ל, בעמ' 24 וכן: ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים, פ"ד מח(1) 45, 55). ... אכן, קניינו של הנושה אינו חזות הכל. כנגדו קיימת גם זכותו של החייב - שניתן אף לראות בה חלק מכבודו וחירותו על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - להקים את חירותו (האישית והכלכלית) ולשוב ולקיים עצמו בדרך מכובדת .." (ע"א 6416/01 דני בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי (2003) - פורסם באתר משפטי.)

בנסיבות אלה ראוי לסיים את ההליך בדרך של מתן הפטר.

יחד עם זאת, התברר במהלך הדיון כי החייבת פוטרה לאחרונה מעבודתה, ואת כספי הפיצויים בשלמותם, סך של 24,000 ₪, היא העבירה לידי אימה (לטענתה, הדבר נעשה כדי שהאם תממן בעתיד את דמי השכירות של הדירה בה מתגורר החייבת). לטעמי, החייבת לא היתה אמורה לעשות כן, בודאי לא כאשר על הפרק עומדת בקשה שלה למתן הפטר וכאשר הנאמן מתנה את הסכמתו למתן הפטר בהוספת תשלום של 30,000 ₪ לקופת הפש"ר. בלא קשר לשאלה הנכבדה האם כספי פיצויים מוקנים לנאמן אם לאו, אין זה מתקבל על הדעת שחייב בהליך פש"ר המקבל סכום כה גבוה של פיצויים, לא יביא את הדבר לידיעתו של בית המשפט אלא הלכה למעשה יבריח את הכסף לידיו של צד שלישי.

אשר על כן, ניתן בזאת לחייבת הפטר מותנה, והתנאי הוא שהחייבת תשלם לקופת הפש"ר סך של 20,000 ₪, וזאת תוך ארבעה חודשים. עם ביצוע התשלום האמור, ההפטר המותנה יהפוך לחלוט.